כשאדם הופך ל"תופעה"

היום, ה־30 ביוני, הוא היום האחרון של מה שמכונה "חודש הגאווה". השנה, בישראל, החודש הזה חלף כמעט בדממה בשל המלחמה והתלקחות המערכה מול האיראנים. למעט המצעד בירושלים, כמעט ולא נערכו עצרות או אירועים ציבוריים גדולים. למעשה כמעט שום אמירה ממסדית לא נאמרה בנושא השנה. הסיבה לכך מובנת ומוצדקת, אך מה שמטריד היא המציאות בה החברה פשוט ממשיכה הלאה.

ואולי זו בדיוק הבעיה.

בכל שנה, כשחודש הגאווה מגיע, שבים הקולות ששואלים: "למה בכלל צריך את זה?". מזכירים שאנחנו חיים "בעידן שבו כל אחד יכול לאהוב את מי שהוא רוצה", וממילא שואלים "למה להדגיש את ההבדלים?". וכמובן השאלה הקבועה: על מה בדיוק אתם כל כך גאים?".

ייתכן שהמילה "גאווה, היא חלק מהטריגר. אם נחליף אותה לרגע ב־"נוכחות", חלק ניכר מההתנגדות יצטמצם. כי גאווה, עבור חלק מהציבור, נתפסת כהתרסה. נוכחות, לעומת זאת, עצם ההוויה, נתפסת כאנושית, בסיסית והכרחית.

נולדתי, גדלתי, וגידלתי ילדים בתוך חברה שמרנית. לא קיצונית. לא בהכרח עוינת.חברה שמדברת יפה, שומרת על נימוסים, אך באותה נשימה יודעת למחוק.

במשך שנים שמעתי סביבי את הקול נעים, בעל האינטונציה הרכה האומר כי להט"בים הם "תופעה", "מקרה וכמובן , "אתגר".הקול הזה אף פעם לא אומר את הדברים בישירות. הוא מכסה אותך בשכבות של שפה שבסופו של דבר מנכרת אותך מעצמך וכל זה מבלי לומר מילה אחת פוגענית.ואז, פתאום, בלי ששמת לב, אתה כבר לא בן אדם עם סיפור חיים. אפילו אתה מתחיל להאמין שהסיפור שלך הוא בסך הכל מקרה מבחן תרבותי. כשאתה מאמץ את ההבחנה הזאת, אתה מבין שאין טעם לספר על עצמך. כ"תופעה", המקסימום שאתה יכול לעשות הוא "לספק הקשר". וכשאתגר מקבל הקשר ("האמא החזקה שהייתה לך", או "האבא החלש שגדלת בצילו", או "פגיעה שעברת" בילדות), מופיעים להם אינספור מומחים שמוכנים להתחייב ש"אפשר להחלים" ו"ניתן להשתנות".

אבל זה לא נגמר שם.

שלילת הסמכות לדבר את עצמך

בחברה שבה גדלתי "הומו" הייתה מילה שמותר במקרה הטוב ללחוש. אך אם העזת לומר מי אתה, התברר שלא באמת מאמינים לך. "אתה נמשך לגברים?!" אתה נשאל בתדהמה. "אתה סתם מבולבל", "זה שלב", "חכה שתכיר את האישה הנכונה", "זה בגלל הילדות שלך".

כך, מבלי לומר מילה אחת במפורש, נשללת ממך לא רק הסמכות הבסיסית לומר מי אתה ומה אתה מרגיש, אלא בעיקר נשללת ממך האמינות.הזהות שלך נעשית לנושא לוויכוח – ואתה, במובלע, נחשד כמי שאינו מבין את עצמו.האם יש דרך מתוחכמת ואכזרית יותר להעלים אדם? מנסיון אישי וכן ממפגשים עם מטופלים בקליניקה, אני קובע שלא.

כי הבעיה היא לא רק ההומופוביה הגלויה – אלא דווקא האלימות השקטה של אנשים "נאורים".אלה שאומרים: "אנחנו מקבלים אותך, אבל למה לצעוד? למה לצעוק? למה להכריז?". זו חברה שאינה צורחת – היא פשוט מעלימה אותך.היא לא תוקפת – היא מסבירה בעדינות למה אתה טועה לגביך.

וכך, מתחת לשיח הרך, ממשיכים להיקבר חיים שלמים:נשים שמתחתנות עם גברים שלא נמשכים אליהן, כי ככה מצופה.נערים שלומדים לכווץ כל מחווה "נשית מדי".מבוגרים שחיים חיים כפולים, מתוך שכנוע פנימי שאין להם זכות לבקש אהבה, שייכות, אינטימיות.

הם לא צורחים – אבל הם כלואים.לא נראים – ולכן לא נספרים.

חודש הגאווה הוא לא "חגיגה של מיניות", כפי שאוהבים להציג אותו. קל מאוד להתרכז במראות הבוטים, תוך התעלמות מהבקשה הנוקבת להיראות,  להיות נוכחים, לזכות בקיום שיש לו תוקף גם כשהוא לא מתאים לנרטיב המרכזי שהחברה מספרת לעצמה.חודש הגאווה הוא ניסיון להחזיר סמכות למי שנשלל מהם הזכות לדבר בשם עצמם מבלי להזדקק לתרגום או תיווך.זהו חודש של תזכורת לכך שכל עוד יש נער אחד, אישה אחת, גבר אחד – שחיים בתחושת בושה, כישלון, או אי־אמינות רגשית – העבודה עוד לא נגמרה.

אז אם קשה לכם עם המילה "גאווה" – החליפו אותה ב"נוכחות", ב"סמכות עצמית", ב"זכות להיות".זה לא רעש. לא פרובוקציה. אפילו לא צורך לבלוט.זו התעקשות שקטה אך בלתי מתפשרת על אנושיות.כי כל עוד יש מי שמוטל בספק כשהוא אומר מי הוא –כל עוד יש שפה ששוללת את תקפה של האמת שמישהו מספר, החודש הזה יהיה הכרחי. חודש הגאווה עדיין הכרחי.

זה לא חודש של חגיגה, אלא של החזרת האמינות העצמית של האדם  בעיני החברה בה הוא חי.