"אם רק אבין מה קרה לי – הכל יסתדר", נכון? ובכן, לא בדיוק

הרבה אנשים שמתחילים תהליך טיפולי בטוחים שהמפתח לריפוי טמון בעבר. אם רק יצליחו לזהות את הפצע המקורי; את הרגע שבו משהו נשבר; את האדם שנטש או הכזיב; את הסיטואציה שהרסה את האמון – או אז כל הכאב בהווה יתפוגג. זו מחשבה מפתה, אבל היא עלולה להיות אשליה.

למה?

1. ההבנה היא רק שלב ראשון – לא היעד.

גם אם נצליח לשים את האצבע על רגע מדויק בילדות, להבין את הדינמיקה שתקיימה אז, אפילו נצליח לחוש חמלה כלפי הילד שהיינו, זה לא בהכרח יוביל לשינוי התנהגותי או רגשי בהווה. ההווה פועל על פי חוקים אחרים בהם נדרשים: בחירה, אומץ, תרגול ולעיתים גם כאב ממשי של שינוי.

2. העבר עלול להפוך למחסה שמונע פעולה.

כשאנחנו עסוקים בלי סוף בלחפור במה שהיה, אנחנו פוטרים את עצמנו מלשאול: מה אני מוכן לעשות אחרת עכשיו?העבר הופך למעין תירוץ רגשי (לא תמיד במודע) להימנע מהחלטות קשות, מהתמודדות עם פחד ומלקיחת אחריות אישית.

3. לפעמים זה לא ריפוי, אלא מניפולציה עצמית.

הצורך להבין "למה אני כזה" הוא לפעמים טריק מתוחכם של המערכת הפנימית שלנו. זה כמו לומר: "ברור שאני מתפרץ, כי אבא שלי היה אלים", תוך מחשבה שבכך אתה משחרר את עצמך מהצורך ללמוד להגיב אחרת. בפועל התנהגות כזו מותירה את האשמה בפנים, תוך שהכוח לפעול נותר מחוץ לידיים שלי.

4. מה שיצר את הפצע – לא בהכרח ירפא אותו.

יש תחושת תקווה, כמעט נאיבית, שמובילה לא פעם מטופלים לחפור בעבר מתוך אמונה שאם רק יזהו את הרגע שבו הכל השתבש, הם יוכלו איכשהו "לסגור מעגל" וכך לתקן, להבין, לזכות בסליחה, בהכרה או בצדק מהאדם שפגע.

האמת הקשה והכואבת היא שלרוב זה פשוט לא קורה. את מה שהיה – אי אפשר לתקן. אנחנו לא יכולים לחזור לגיל שש, או שמונה-עשרה, בכדי לשכתב את מה שקרה או לשנות את מי שהיינו.

גם התקווה לקבל הכרה עלולה להוליד אכזבה כפולה: אחת מעצם האירועים שקרו. האכזבה השנייה, קשה מהראשונה, באה מההבנה שהאנשים שהיו מעורבים לא ישתנו כעת או בעתיד. מי שלא ראה אותך אז – כנראה לא יראה גם עכשיו. מי שלא נתן, לא תמך, לא ביקש סליחה – לרוב לא יעשה זאת כעת. חשוב לומר שהם לא נמנעים מתוך רוע. ברוב המקרים פשוט אין להם את הכלים, המודעות, היכולת או הרצון.

כך שלהישאר עם התקווה שהם יבואו לתקן, שהם יאמרו את המילים הנכונות, שהם סוף סוף יכירו בעוול, זו צורה נוספת של תקיעות שמונעת ממך להפוך את הכאב לקריאה אישית לבחור מחדש.

ההכרה בכך שהם לעולם לא יהיו מי שרצית יכולה להיות כואבת. אולם היא גם עשויה לשחרר.

כי אם אי אפשר לחזור ולשנות את מה שקרה, אולי אפשר לשנות את מה שעושים עם זה עכשיו.

וזאת גם הבשורה הטובה: שינוי אפשרי. לא בגלל מה שקרה, אלא בזכות מה שנעשה כעת. דווקא מהמקום שבו מישהו לא היה שם עבורנו, אנו יכולים לבחור להיות שם עבור עצמנו.

לפעמים, זה לא פחות חזק ולא פחות מרפא.