"הם רק רוצים בטובתך..."

כן. הם באמת רוצים. אבל זה לא תמיד מספיק.

יש רגעים שבהם קשה לשים להם גבול. לא כי את לא יודעת מה נכון לך, אלא בגלל שאת יודעת מה נכון להם. את מבינה שהם מדברים מדאגה. שהם מציעים, מתערבים ודוחפים מתוך אהבה (לפחות באופן מודע).

אז למה את מרגישה שההתערבויות האלה, גם כשהן עטופות במילים רכות או בצחוק מקליל ואמירה בסגנון כמו: "מה, אנחנו סתם אומרים", לא נובעות רק מאהבה אלא גם סוג של מניפולציה? את כבר מזהה את המקום לא פתור שקיים בתוכם. את החרדות. הדפוסים שהתקבעו. הפצעים שלא עברו עיבוד.

רק שהם לא רואים את זה. הם באמת לא רואים.

לרוב זה מתחיל במשפט תמים כמו: "אני פשוט לא מבינה למה את לא בוחרת משהו יציב יותר ". תוך שנייה את חוזרת להיות ילדה קטנה שנאלצת להסביר בחירות מול מבט מאוכזב. אבל את כבר פאקינג בת 30!! אז למה את לא מסוגלת לשים להם גבול?

איך קורה ששוב ושוב פה הכל נתקע?

הכי מתסכל שאין פתרון, כי אם הם לא רואים את מה שלך ברור, איך אפשר בכלל לדבר איתם על זה?

ואם הם לא יודעים או מודעים לכך שהם לוחצים, האם יש קיימת דרך להסביר להם שאת צריכה מרחק?

ואיך אפשר להגיד לאמא שלך שתשתוק כבר, כשברור שהיא רק מנסה לעזור?

ואיך אפשר לומר לאבא שיפסיק מבלי שזה יכאיב לו או יחרב את האווירה?

הכי גרוע כשזה בא בתחפושת של חמלה כמו: "אני פשוט דואג לך, זה הכול". המשפט הזה, שאמור לחבק, מרגיש כמו אזיקים. בחלומות שלך קיימת פנטזיה שאולי יום אחד הם יבינו. שיום אחד אפשר יהיה לדבר איתם אחרת. להבהיר. לתקן. להסביר. החלום שהם ישתנו.

אלא שרוב האנשים, במיוחד בגיל מבוגר, לא משתנים אם לא עשו במהלך חייהם עבודה פנימית משמעותית. בד"כ זו לא אשמתם. הם נאלצו להתמודד עם דברים אחרים. לתעדף משאבים לצרכים הישרדותיים. לא היה להם הפנאי הטכני והנפשי להתבונן פנימה; לעמוד מול עצמם ולשאול שאלות אמיצות. זו לא אשמתם ועדיין זה כל כך מאכזב. זה אפילו כואב.

אבל יש בכל זה גם הקלה קטנה: כי אם אי אפשר לשנות אותם, אז אפשר להפסיק לנסות.

לפעמים, דווקא מהמקום הזה שבו מפסיקים לחכות שהם יבינו, יראו או ישתנו, אפשר להתחיל לראות את עצמנו.

בכדי להגיע לשם צריך ללמוד לשים גבולות אפילו להורים. הם צריכים את הגבול לא משום שהם רעים, אלא משום שאת כבר גדולה. את צריכה להציב את הגבול כדי לזכור שזה לא תפקידך לתקן את מה שנשאר לא פתור אצלם. תפקידך הוא להתרכז בלנהל את החיים שלך בלבד.