כשאין לאן לברוח, הפצעים מתיישבים איתך בסלון

הצורך להיות עסוקים בכדי להימנע מהפחד

המלחמה הזאת לא דומה לשום דבר אחר. לא רק בגלל האיומים, האובדן, השכול, חוסר האונים.אלא בגלל שהיא תוקפת אותנו במקום שהכי קשה לנו להיות בו: בפנים.

כשהרחובות סגורים, העבודה מושהית, הילדים בבית, השגרה התרסקה – אין לנו ברירה אלא להישאר מול עצמנו. ויותר מזה – מול האנשים הכי קרובים אלינו.וזה לא תמיד קל. לפעמים זה הסיוט.

אני חושב על שני מטופלים שפגשתי הבוקר – גברים בני חמישים פלוס.שונים לגמרי, אך מתמודדים עם אותו כאב – כל אחד מכיוון ההפוך.

האחד גדל בבית שבו לא דיברו על רגשות. רק תפקדו. הרגש נתפס כסכנה, כבזבוז זמן, כמשהו מביך. הוא עצמו הפך למאסטר בתפקוד – כל משימה, כל בעיה, כל משבר – הוא שם.אבל עכשיו אין משימות. אין מה לתקן. רק הבית, אשתו, השקט. והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. עם הרגש.זה כמו להיתקל בעצמך בלי תרגום. רק הד החסר.

השני גדל בבית מוצף בעצב, טראומה, כאב בלתי מדובר. מגיל קטן הוא למד לזהות מצוקה לפני שהיא נוצרת, להציע את עצמו לכל צורך – משפחתי, מקצועי, רגשי.הוא יודע לבקש עזרה, יודע לבכות, אבל לא יודע להניח.כי אם הוא יניח – הכל יתמוטט. לפחות ככה הוא מרגיש. אם הוא לא ייקח אחריות, מישהו ייפגע. גם אם זה בכלל לא הוא שאחראי.

שניהם נושאים תחושת כישלון.שניהם מרגישים שהם לא מספיק טובים.ושניהם, כמו רבים מאיתנו עכשיו – מתמודדים עם שקט שהוא בעצם רעש.

אנחנו רגילים לחשוב על לחץ כעל עומס – יותר מדי עבודה, יותר מדי משימות.אבל לפעמים הלחץ הכי גדול מגיע דווקא כשאין שום דבר לעשות.כשאין בריחה, רק פנים.

ואז עולים הפחדים הכי עמוקים:שאני לא מספיק.שלא באמת אוהבים אותי.שאם לא אתפקד – לא יישאר ממני כלום.

אז מה הפתרון? אינני יודע.

מה המסקנה? אין.

זוהי רק תזכורת לכך שלעיתים הצפה, עצבנות, כעס או קפיאה, אינם בהכרח תולדה של המצב הביטחוני. זה לא רק המצב. זה גם הפצע שעלה יחד אתו.

פצע שרוב הזמן קבור אצלנו מתחת לשגרה.

וזה בסדר.

לא חייבים לרפא אותו עכשיו.לפעמים מספיק רק לזהות: "זה לא אני. זה הפצע שלי שפוגש את המצב."